[שייך לשלחן ערוך סימן שפח]
אאבל פטור ממצות תפילין ביום הראשון לאבלותו, ואפילו אחר קבורה. והוא מפני שהאבל מעולל בעפר קרנו, ואין זה כבוד לתפילין שנקראו פאר, כמו שכתוב פארך חבוש עליך. וביום השני לאבלותו מניח תפילין אחר הנץ החמה. ואבלים שטעו והניחו תפילין ביום הראשון, צריכים להורות להם לחלוץ התפילין מיד. ודין זה דאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון, הוא גם באבל על אחיו ואחותו מאמו, או אחותו הנשואה. וכל זה ביום מיתה וקבורה, אבל אם מת לו מת ביום אחד, ונקבר למחרתו ביום אחר, נחלקו רבותינו האחרונים אם מניח תפילין ביום הקבורה שאינו יום המיתה. ולהלכה נראה שיניח תפילין בצינעא אחר הקבורה בלא ברכה, וספק ברכות להקל. והרוצה שלא להניח תפילין יש לו על מי שיסמוך. אכן טוב להחמיר להניח תפילין ביום קבורה שאינו יום מיתה בצינעא ובלי ברכה. וכן ראוי להורות. [ילקו"י על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמ' תכג. יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' מג אות ה, ושם בדין הנחת תפלין ביום קבורה שאינו יום המיתה.]
באפילו אם הנפטר מת בלילה ונקבר למחרת, אסור לאבל להניח תפילין ביום הראשון, וביום שני יניח תפילין רק לאחר הזריחה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' כה סעיף ב עמוד תכו]
גמי שמת לו מת ביום ראשון, ונקבר ביום ראשון בבין השמשות (תוך י"ג דקות וחצי אחר השקיעה בשעות זמניות)יש לו להניח תפילין למחרת, יום שני, אחר הנץ החמה בברכה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קמד, ובמהדורת תשס"ד סימן כה סעיף ג עמוד תכז]
דמי שמת לו מת בשבת, ונקבר במוצאי שבת, מכיון שלא נהג אבלות בשבת כלל, יש להחמיר שלא יניח תפילין ביום ראשון כלל, אפילו בלי ברכה, וביום שני יניח תפילין דוקא לאחר הזריחה. ואף על פי שאין למחות באבל הרוצה להניח תפילין ביום שני קודם הנץ החמה, מכל מקום הבא לשאול יש להורות לו כאמור, שיניחם אחר הנץ. [שם סי' כה ס"ד]
ההאבל מניח תפילין דרבנו תם בשבעת ימי אבלו, כדרכו בזה תמיד. [וגם בתשעה באב יש להניח תפילין דרבנו תם]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמ' תכח. יביע אומר ח"ז סי' מג אות ה].
ומי שהודיעוהו שמת קרובו לפני פחות משלשים יום, שזוהי שמועה קרובה, שצריך להתאבל שבעה ימים ושלשים יום, לא יניח תפילין ביום ההוא. [ילקו"י אבלות סי' כה סעיף ו]