אנָתְנָה הַתּוֹרָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת. וּמִצְוָה הִיא. וּבִכְלַל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ הוּא. וְאִם מוֹנֵעַ עַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ, שֶׁלֹּא מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לִהִתְרַפְּאוֹת. וּמִיהוּ לֹא יִתְעַסֵק בִּרְפוּאָה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּקִי, וְלֹא יְהֵא שָׁם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם לֹא כֵן, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְאִם רִפֵּא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, אֲפִלּוּ אִם הוּא בָּקִי. וְאִם רִפֵּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, וְטָעָה וְהִזִּיק, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאִם הֵמִית, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁשָּׁגַג, גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.
בהָרוֹפֵא, אָסוּר לִטֹּל שְׂכַר הַחָכְמָה וְלִמּוּד, אֲבָל שְׂכַר הַטֹּרַח וְהַבַּטָּלָה, מֻתָּר.
גמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סַמָּנִים, וַחֲבֵרוֹ חוֹלֶה וְצָרִיךְ לָהֶם, אָסוּר לוֹ לְהַעֲלוֹת בִּדְמֵיהֶם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ פָּסְקוּ לוֹ בִּדְמֵיהֶם הַרְבֵּה, מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַמָּנִין אֶלָּא בְּיָדוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵיהֶן. אֲבָל אִם הִתְנָה בִּשְׂכַר הָרוֹפֵא הַרְבֵּה, חַיָּב לִתֵּן לוֹ, שֶׁחָכְמָתוֹ מָכַר לוֹ וְאֵין לוֹ דָּמִים. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה עָלָיו לְרַפְּאוֹתוֹ; שֶׁכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּרַמְיָא אַכֻּלֵּי עָלְמָא, אִם נִזְדַּמְּנָה לְאֶחָד וְלֹא רָצָה לְקַיְּמָהּ אֶלָּא בְּמָמוֹן, אֵין מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיָּדוֹ, וְלֹא מַפְקִיעִין מִיָּדוֹ חִיּוּב שֶׁלָּהֶן (טוּר).