פרק שפח

אתוספת שבת ותוספת יום הכפורים
צונו בהם יוצרנו להוסיף מחל על הקדש, ולא ללמד על עצמם בלבד יצאו, אלא ללמד על הכלל כלו, שחיב אדם להוסיף על מצות התורה. וכבר בא מפרש (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א), שחיב אדם לברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס באחד של אסור, וכתיב נמי (ויקרא יט ב) קדשים תהיו. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות כ א) פרושים תהיו קדש עצמך במתר לך. וחיב אדם להיות מוסיף והולך תוספת קדשה מדי יום יום, לא תשבע עינו, כמו שאוהב כסף לא ישבע כסף, והתוספת מורה על היותו עובד מאהבה, כי מים רבים של הבלי העולם הזה לא יכלו לכבות את האהבה. וכבר כתבו ספרי המוסר שטובת ומעלת התוספת הוא כשהוא מרבה על העקר, לא שיהא התוספת מבטל העקר, באפן שצריך פלס ומאזני משפט, פעמים יוסיף, ופעמים בטולה של תורה זהו קיומה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים: