אשתיקה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יח, א) מלה בסלע, שתיקותא בתרין. מדאמרו מלה בסלע משמע דאירי בשיחה של התר, דאם לא כן אינה שוה סלע רק הפסד כמה וכמה סלעין, אלא אירי בדברים טובים, ואפלו הכי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים ג, ב) לעולם ילמד אדם את תלמידו דרך קצרה וארכה, דברים מועטים וענין רב, ולא דרך ארכה וקצרה, והכל לפי דעתו של השומע. דהא תנן (אבות ב ד) אל תאמר דבר שאי אפשר לשמע שסופו להשמע. ופרושה, שרצונו לומר אל תדבר בדרך קצרה שאי אפשר להבינו תכף, ותסמך על המעין שלאחר עיון רב יוכל להבינו, כדרך הכותבים בקצור ומסימים, ודוק היטב. או ויש לישב ודוק. ואם עשו כן גדולים, היה טעמם שהיה פשוט מאד לפי רחב דעתם, ולא ידעו שיבואו ימים שבעוונותינו הרבים תורה אזלא ומדלדלא, ואנחנו לא נדע מה כונו בדברות קדשם, ועלינו לחוס על חסרי מדע ולהאריך בכתיבה, או שעשו כן בכונה כדי לחדד התלמידים:
בופעמים שהשתיקה רעה. וכבר אמרו בזהר הקדוש שכמו שאדם נענש על דבור רע כך נענש על דבור טוב שהיה יכול לדבר ושותק ואינו מדבר, כגון תוכחות על עוון ולהיות מסיע לדבר מצוה וכדומה, ועל זה נאמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג ז) עת לחשות ועת לדבר. אבל צריך שקול הדעת בפלס ומאזני משפט קדם כל דבור, אם ראוי לדבר או טוב לחדל, ככה יעשה: