אריצה - כתיב (תהלים קיט לב) דרך מצותיך ארוץ. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו ב) לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפלו בשבת. ואמרו בזהר הקדוש, שהרץ לדבר מצוה, כנגדו למעלה רצים הסנגורים ומקדימין לקטגורין. ועל זה נאמר (אסתר ג טו) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והעיר שושן צהלה ושמחה. כל קבל דנא, הרץ לדבר עברה מקדימין המקטרגים, הרצים יצאו דחופים והעיר שושן נבוכה. ותנן נמי (אבות ד, ב) הוי רץ למצוה קלה, והכי נמי תנן (שם ה כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים:
באמנם ענין הריצה צריכה מדה, שלא יהא באפן שקוראים לו לשם שבו, חסיד שוטה, אלא יפסיע פסיעה גסה במהירות בדרך כבוד לפי כבודו. וזה מדת אדם טוב, בכל הלוכו, אפלו אין לו עסק כלל, ילך כמי שהולך לעסק, שההולך עקב בצד גודל לאט לאט, הרי זה מגסי הרוח, אבל בלכתו לדבר מצוה ימהר יותר כמי שמהיר במלאכתו למצא דברי חפץ. ובצאתו מבית הכנסת, אף אם יש לו מהירות גדול, ילך לאט בתחלת יציאתו, כדי שלא להורות שהיה עליו למשא. והריצה מורה על האהבה, כדכתיב (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה: