איוהרא - כמה דברים אסרו חכמים משום דמחזי כיהרא, ולא כל הרוצה לטל את השם לעשות מלי דחסידותא יעשה, אלא יש פלס ומאזני משפט, והכל לפי הענין. שאם יש אסור בדבר או בטול מצוה דאוריתא או מדברי סופרים, ורב העולם אין נזהרים, והוא רוצה לזהר, ואינו יכול לעשות בצנעא יעשה בפרהסיא, וליכא משום יהרא, וא, דז יחוש ללעג השאננים, שמוטב שיבוש בעולם הזה, ולא יבוש ולא יכלם לעולם הבא. ואם הסכמת הפוסקים להתיר, ויש אוסרים, וכן כל מלי דחסידותא, לא יעשה בפרהסיא, אלא מי שקנה שם טוב ומחזק בחסידות, שיודע בברור, שכל העם עונים אחריו מקדש, ואין מי שידבר עליו תועה, אבל בלאו הכי ההעדר טוב, ולא יעשה הני מלי דחסידותא אלא בצנעא. ויתהלך בתם לבבו בקרב ביתו, אבל בפרהסיא אל ישנה ממנהג המדינה:
בוכאשר רוצה לנהג מנהג טוב, יתנה מעקרא שיהיה בלי נדר ושלא ינהג כן אלא בצנעא. ובפרט מי שמערב עם הבריות במשא ומתן ואינו זהיר וזריז בכל עניניו עד שלא ימצאו מקום לדבר עליו תועה, ראוי לו לברח מלהתנהג בחסידות בפרהסיא, כי תכף כשאחרים רואים אותו, מה הם אומרים, חזו גברא בוצע ברך, וכהנה דברים שמתחלל שם שמים, ויצא שכרו של החסידות בהפסדו. וה' יראה ללבב (שמואל א טז ז), וכיון שעושה בסתר, אם לא יוכל לעשות בפרהסיא, מעלה עליו הכתוב כאלו עשה. ואף מי שמחזק בחסידות, אל יעשה דבר שאין גדולי הדור נזהרים בו בפרהסיא, שלא להוציא לעז על הראשונים. ועוד, שיאמרו אטו לא ראינו חכמים וחסידים, אין זה אלא יהרא. ולכן טוב איש יכלכל דבריו במשפט, בשכל טוב, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ובפרט בפני גדולים, אם הם אינם נזהרים, צריך לפרש ממלי דחסידותא, ויקבל שכר על ההפרשה: