ארבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים (משנה אבות ד כ). נראה לי, בסייעתא דשמיא, הכוונה: אפילו אדם הדיוט שביזה אותך וחטא לך – אתה תקדים לעשות שלום עמו ואף-על-פי שהוא לא בא לבקש ממך מחילה; וכמו שעשה רב עם אותו טבח כנזכר בסוף הגמרא דיומא (דף פז.). ולזה אמר: אתה תקדים בשלום כל אדם – "כל" דיקא, אף-על-פי שהוא הדיוט; אך כפי הטבע קשה עליך דבר זה לעשותו, אלא-אם כן יהיה בך מידת הענווה והשפלות בתכלית. ולכן אני מיעצך ש"תהיה זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים", כלומר, תמיד תסתכל באותם הגדולים, כדי שתמצא עצמך חסר; ובזה תוכל לייסד בלבך מידת השפלות; "ולא תהיה ראש לשועלים", דהינו לא תסתכל בהדיוטות החסרים מכל וכול, שנחשבים שועלים בערך האריות, יען מפני שעל-ידי כך אז ודאי תמצא עצמך מלא וגדוש, ואיך תהיה אצלך מידת השפלות?
באו יובן בסייעתא דשמיא: חכמי ישראל נקראו "אריות", אבל חכמי הפילוסופיה נקראו "שועלים", שעליהם נאמר (שה"ש ב, טו): "שועלים קטנים מחבלים כרמים", וכמו שכתבתי במקום אחר. והאדם ילמד תורה מן חכמי ישראל ויתחבר עמהם, ואף-על-פי שיהיה בסוג זנב אצלם; ולא יתחבר עם בעלי הפילוסופיה, אף-על-פי שהוא לא ילמד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי-התורה, יען כי כלל גדול יש בידינו: כל היוצא מן הטמא – טמא (בכורות ה, ב). על-כן אלו, כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה, ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם תורה; לכן גם אם יאמרו דברים חיצונים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי-התורה – מוכרח שיש בהם ארס, ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם. ועליהם אמר שלמה (משלי ה, ח): "אל תקרב אל פתח ביתה", וכאשר באר רבנו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוקי משלי (ז, י-כז): "והנה אשה לקראתו , שית זונה ונצרת לב וכו'", יעין שם, יען כי כל היוצא מן הטמא – טמא.