אשמונה עשרה מודים וכו' פירש"י זובח תודה אחר זביחה תן הודאה ואסמכתא בעלמא הוא דבפשוטו אינו אלא לומר דזובח קרבן תודה שאינו בא על חטא ועון יכבדנני:
בהאומר מודים מודים משתקין אותו וכו' משנה בפ' א"ע ובפרק הקורא עומד וכתבו התוס' דבירושלמי איתא הדא דתימא בציבור אבל ביחיד תחנונים הם ורבינו לעיל בסי' ס"א גבי שמע שמע השיג על זה ולפע"ד העיקר כמפורש בירושלמי דתלמודא דידן נמי משמע הכי מדקאמ' משתקין אותו אלמ' דאינו ביחי' אלא בדאיכא ציבור דשומעין אותו אומר מודים מודי' דמשתקין אותו משו' דמיחזי כב' רשויו' ע"ש:
גגרסי' בפ"ק דב"ק אמרי שדרו של אדם לאחר ע' כו' עד לכן נעשית שדרו כנחש ובמקצת ספרים כתוב לאחר ז' שנים וכו' לכן נעשית שדרו נחש:
דאחר הודאה ברכת כהנים דכתיב וישא וגו' וירד מעשות החטאת כבר כצ"ל פי' מדלא כתיב לעשות החטאת אלא מעשות החטאת משמע שהחטאת נעשה כבר קודם שנשא כפיו והא דלא קבעו ברכת כהנים מיד אחר העבודה משום דמסתברא דאף הודאה עבודה של מקום היא לכך הסמיכוה יחד ואסמכוה אקרא דזובח תודה כדלעיל וה"א בפ"ב דמגילה וז"ש רבינו והיה ראוי וכו' ודוקא ש"ץ וכו' והטעם כי נתקנה כנגד נשיאות כפים שאינה אלא בציבור בי' כדתנן בפרק הקורא עומד (מגילה דף כ"ג) דאין נושאים כפיהם בפחות מעשרה: