אעבד או אשת איש שערבו וכו'. כ"כ הרמב"ם סוף פכ"ו ממלוה והודיענו שבזה יש חילוק בין לוה לערב דבלוה אין חילוק בין אשה לקטן דאפילו קטן שלוה בדבר שהיה לו הנאה חייב לשלם אבל קטן שערב לאחרים פטור לגמרי וע"ל סי' צ"ו סעיף י"ב:
גואשה פנויה וכו'. כ"כ הרמב"ם שם וכ"כ הרי"ף והרא"ש ס"פ יש נוחלין דכיון דבעיין לא איפשיטא הילכך מלוה ע"פ לא גביא מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטרא עכ"ל מיהו רשב"ם כתב לשם דרואה אני את דברי ר"ח שלענין לותה הוי הבעל כיורש משום פסידא דמלוה וגבי מיניה דבעל וכ"כ במקצת ספרי הסמ"ג ורבי' הביא דבריהם בא"ע סי' צ"א אלא שכתב דהרמ"ה ורב אלפס והרא"ש נחלקו עליהם ותו נראה לפע"ד מדברי התוס' בפ' השואל (דף צ"ו) בד"ה אלא לוקח דלא שויוהו רבנן יורש אלא משום פסידא דאלמנתו כדי שתהא ניזונית מנכסיו כדאיתא התם אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשותו כיורש לחייבו בגנבה ואבידה שאם ירצה לא ישאילנו דמי דחקו להשאיל והוי כאילו אפסיד אנפשיה עד כאן לשון התוספות ולפי זה ודאי הוא הדין מלוה על פה דמי דחקו להלוות על פה הילכך נקטינן כרוב הגאונים דמלוה ע"ש לא גביא מיניה דבעל וכדכתב רבינו הכא בסתם ולא הזכיר חולק על זה: ומ"ש ואם ערבה בשטר גובה ממה שהכניסה לבעלה. נראה דהיינו דוקא במקרקעי אי נמי דכתבה ליה אגב אבל במטלטלי ולא כתבה ליה אגב פשיטא דאינו גובה ממטלטלים המשועבדים וצ"ע אמאי אין הבעל חייב לשלם אפי' לא הכניסה האשה לבעלה כלום מהא דאיתא בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא ר"י היה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא פי' אחריות דאית ליך שאת חייבת יהא עלי מן קדמת דנא אפי' חובות שקדמו לנישואין ובמלוה על פה ודאי אבל במלוה בשטר דאית ליה קלא הוה ליה לשלם דכתנאי ב"ד דמי דאדעתא דהכי כנסה דכיון דקלא אית ליה לא מצי למימר דלא הוה ידע בהו גם התוס' לשם כתבו דרב אחא הורה שהבעל חייב לשלם חוב אשתו שלותה קודם שנישאת מכח רבי יהודה בפ' המקבל ובתשובת מהר"ם שנדפסו מחדש כתובה הוראה זו בסי' תתמ"ט והיינו דוקא בלותה בשטר איברא דהתוס' לשם נחלקו על הוראה זו וסבירא להו לדבר פשוט דמנכסי בעלה לא מצי גבי וע"ש:
דכתב הרמב"ם שנים שערבו לאחד וכו' עד סוף הסי'. כבר נתבאר בסי' ע"ז בסעיף ד' וע"ש: