סימן קב

אלוה וכולי ובשלו הן שמין וכו' כרב נחמן סוף כתובות ודלא כרב ששת וכ"פ הפוסקים: ואם חפץ המלוה בזיבורית וכו' הכי איתא בריש פ"ק דקמא ובאשיר"י לשם: ומ"ש וכתב הראב"ד וכו' סברתו כיון דאין דינו של ב"ח בעידית כלל אין כאן נעילת דלת אם אין כופין אותו ליתנה לו אפילו כיוקרא דלקמיה. ומשמע מדברי בעה"ת שער ד' סי' ג' דהראב"ד ס"ל כהרמ"ה דבזיבורית אפילו לא גילה דעתו' שרצונו למוכרה צריך לתת לו כזולא דהשתא אבל בעידית אם לא גילה דעתו שרצונו למוכרה אין כופין אותו ליתנה לו אפי' כיוקרא דלקמי'. אבל אם גילה דעתו שרוצה למכור העידית בהא פליגי די"א דבזו כופין אותו ליתנה לו כזולא דהשתא דמצי א"ל אילו הוו לי זוזי שקילנא כדהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה. וי"א דלא מהני ליה גילוי דעתו אלא לענין זה דכייפינן ליה ליתנה לו כיוקרא דלקמיה כלומר דאם הלוה רוצה למוכרו לאחרים כיוקרא דלקמיה כייפינן ליה למוכרו למלוה אבל אין כופין ליתן לו כזולא דהשתא מאחר שאין דינו כלל בעידית ולא דמי לזיבורית וכתב רבינו דהכי מסתברא והיינו דוקא בדגילה דעתו אבל בלא גילה דעתו אין כופין אותו כלל למכור העידית כיון שאינו רוצה למוכרה שבזה הכל מודים לסברת הראב"ד וכדפרישית: ובספר בדק הבית כתב על מ"ש רבינו והכי מסתברא וז"ל לא מסתברא לי ויותר נראה בעיני סברא ראשונה דהראב"ד שהוא סברת התוספות ומסתבר טעמייהו עכ"ל וכ"פ בש"ע: