אהתינוקות מותרים באכילה ושתייה, וכן ברחיצה וסיכה כשצריכים לזה. חוץ מבנעילת הסנדל, שראוי לחנכן, מפני שאין חוששין לזה כל כך, שהרבה פעמים גם בלא יום הכיפורים אין נועלין סנדל, ולמה לא יחונכו בזה ביום הקדוש הזה? אבל אכילה ושתיה מוכרחים לזה, ורחיצה וסיכה תלוי כפי ההרגל שלהם. ואצלינו אין התינוקות מורגלים בזה, ולכן נראה שראוי לחנכם בזה גם כן. וזמן החינוך יתבאר בסעיף ד.
בהאכילה והשתייה – יכול הגדול להאכילם ולהשקותם, ולא גזרינן שיבא לאכול בעצמו, כמו בחמץ בפסח ונזיר ביין. דלא דמי, דבשם כל המאכלים אוכל, ולכן חיישינן שיאכל גם זה. משאין כן ביום הכיפורים, ולבד שאימת הדין עליו. ויש מי שרוצה להחמיר בזה, ואינו עיקר (עיין בית יוסף). אך אם התינוק והתינוקת אין צריכים לשיאכילום – מכינים להם המאכלים, ויאכלו בעצמם. ולא מפני האיסור, אלא מפני הטורח, ולמה יעשה בעצמו דבר שאינו צריך לזה?
גאבל הרחיצה והסיכה – לא יעשה הישראל בעצמו להתינוק, שהרי בעת שרוחץ וסך את התינוק – נהנה גם בעצמו קצת. ולכן יאמר לאינו יהודי שירחץ ויסוך את התינוק. ויש מי שאומר דגם הישראל בעצמו מותר לרוחצן ולסוכן (ב"ח), דאין זה מקרי הנאה. ויש מי שמחלק בין חמין לצונן: דבצונן, דהאיסור אינו אלא משום עינוי, וכיון שהותרה לתינוקות – רשאי לעשות בעצמו. אבל בחמין, דגם בשבת אסור – לא יעשה בעצמו, רק על ידי אינו יהודי (מגן אברהם סעיף קטן א). אמנם בגמרא (עח א) מבואר דגם בחמין מותר, עיין שם (אליהו רבה). ויש הפרש בין שבת ליום טוב (שם). אמנם לדינא עתה אין נפקא מינה, דאין התינוקות שלנו מורגלין ברחיצה וסיכה, ואסור (לבוש ומגן אברהם).
דואף על פי שמאכילין את התינוקות – מכל מקום מחנכין אותן לשעות. כגון אם היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום – מאכילין אותו בשלוש. היה רגיל לאכול בשלישית – מאכילין אותו ברביעית. לפי שאין באיחור שעה שום חשש לבריאותו, שהרי לפעמים גם בלאו הכי נמשך כשעה יותר. ולפי כחותיו של התינוק מוסיפין לענות אותו בשעות. וגם בנקבה כן הוא. והחינוך הוא מבן תשע ומעלה, ולא קודם, דלא שייך חינוך בקטן גמור.
הוזה לשון הטור: תינוק הבריא – מחנכין אותו לשעות בשנת עשר ואחת עשרה, ובשנת שתים עשרה ושלוש עשרה משלים מדרבנן, ובשנת ארבע עשרה משלים מן התורה. והחולה (כלומר:) שאינו חזק לסבול התענית – מחנכין אותו לשעות בשנת אחת עשרה ושתים עשרה, ובשנת שלוש עשרה משלים מדרבנן, ובשנת ארבע עשרה משלים מן התורה. והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה קודם התינוק שנה אחת – הבריאה מחנכין אותה לשעות בשנת תשע ועשר, ובשנת אחת עשרה ושתים עשרה משלמת מדרבנן, ובשנת שלוש עשרה משלמת מדאורייתא. והחולה – מחנכין אותה לשעות בשנת עשר ואחת עשרה, ומשלמת מדרבנן בשנת שתים עשרה, ומדאורייתא בשנת שלוש עשרה. וכדרך שמחנכין אותם באכילה – כן מחנכין אותם ברחיצה וסיכה. עד כאן לשונו.
ואבל הרמב"ם סוף פרק שני כתב: קטן בן תשע ובן עשר – מחנכין אותו לשעות וכו'. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה – מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות. בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות – הרי הן כגדולים לכל המצות, ומשלימין מן התורה. אבל אם לא הביאו שתי שערות – עדיין קטנים הם, ואינן משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן תשע – אין מענין אותו ביום הכיפורים, כדי שלא יבא לידי סכנה. עד כאן לשונו. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו – אין מניחין לו, דפחות מבן תשע יכול להסתכן. ומחלוקתם תלוי בסוגית הש"ס.
זויש מרבותינו שסוברים דמדרבנן – ליכא השלמה כלל. דפסקו כרבי יוחנן בגמרא (פב א) שאומר כן, עיין שם. וכן הוא מנהג העולם. ורבינו הרמ"א כתב דיש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש, ואינו חזק להתענות. עד כאן לשונו. ועכשיו על פי רוב התינוקות לומדים, והם כחושים וחלושים (ב"ח, ומגן אברהם סוף סעיף קטן ב). אבל החינוך לשעות – אנו נוהגין גם בזמן הזה, דבזה אין חולק. ודע דבן שלוש עשרה ויום אחד, ובת שתים עשרה ויום אחד, אם לא ידענו אם הביאו שתי שערות – מחוייבין להתענות מן התורה. דכל שבא לכלל שנים – חזקה שהביא סימנים. ואפילו אין אנו רואין עתה הסימנים – חיישינן שמא נשרו, דספיקא דאורייתא לחומרא. ואפילו הוא רך וכחוש, ואפילו נעשה בן שלוש עשרה ביום הכיפורים, אלא אם כן ידענו בבירור שלא הביא עדיין שערות. ואם הוא גדול וודאי, אלא שאומרים שלא יסבול התענית ויחלה – ישאלו ברופאים, ודינו ככל החולים שיתבארו בסימן תריח. ואין חילוק בזה בין בן לבת.