Geula Quiz logo חידון גאולה English

סימן שכז

ערוך השולחן, אורח חיים · 4 סעיפים

כל פרקי ערוך השולחן, אורח חיים (698)

הקדמה – סימן מט · סימן נ–צט · סימן ק–קמט · סימן קנ–קצט · סימן ר–רמט · סימן רנ–רצט · סימן ש–שמט · סימן שנ–שצט · סימן ת–תמט · סימן תנ–תצט · סימן תק–תקמט · סימן תקנ–תקצט · סימן תר–תרמט · סימן תרנ–תרצז

  1. סימן ש
  2. סימן שא
  3. סימן שב
  4. סימן שג
  5. סימן שד
  6. סימן שה
  7. סימן שו
  8. סימן שז
  9. סימן שח
  10. סימן שט
  11. סימן שי
  12. סימן שיא
  13. סימן שיב
  14. סימן שיג
  15. סימן שיד
  16. סימן שטו
  17. סימן שטז
  18. סימן שיז
  19. סימן שיח
  20. סימן שיט
  21. סימן שכ
  22. סימן שכא
  23. סימן שכב
  24. סימן שכג
  25. סימן שכד
  26. סימן שכה
  27. סימן שכו
  28. סימן שכז
  29. סימן שכח
  30. סימן שכט
  31. סימן של
  32. סימן שלא
  33. סימן שלב
  34. סימן שלג
  35. סימן שלד
  36. סימן שלה
  37. סימן שלו
  38. סימן שלז
  39. סימן שלח
  40. סימן שלט
  41. סימן שמ
  42. סימן שמא
  43. סימן שמב
  44. סימן שמג
  45. סימן שמד
  46. סימן שמה
  47. סימן שמו
  48. סימן שמז
  49. סימן שמח
  50. סימן שמט

אסיכה לא נאסרה בשבת, ורק אסור לסוך בדברים שנמוקים משום נולד, וגם לא בדברים שמתמרחין משום ממרח, וכן לא בדברים המולידים ריח. ורוב סיכתם היתה בשמן, שאין בזה אחד מכל אלו. ואפילו אם כונתו לרפואה מפני איזה מיחוש שיש לו, ובעל מיחוש אסור לעשות לו רפואה בשבת מטעם גזירת שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסימן הבא, מכל מקום בדברים שגם בריאים עושים כן - מותר גם לחולה, כיון שאינו ניכר שעושה זה לרפואה, וכמו שיתבאר שם.

בוכך שנו חכמים במשנה (קי"א.): "החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ, אבל סך הוא שמן לבדו". דבחומץ אין בריאים סכים וניכר שהוא לרפואה, אבל בשמן סכין. וגם בשמן ורד לא יסוך, משום דהוא ביוקר גדול ואין בריאין סכין בו, וניכר שהוא לרפואה. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד, ודרך בני אדם לסוכו אפילו שלא לרפואה – מותר. ובמדינותינו שאין נוהגין כלל לסוך בחול - אסור לסוך בשבת לרפואה, ולכן אסור לסוך הראש שיש בו חטטין (ט"ז סק"ב). ויש להסתפק האידנא אם אחד רוצה לסוך את עצמו בשבת והוא בריא, מי אמרינן דמותר או דילמא כיון דאין רגילין בריאים לסוך את עצמם יאמרו שחולה הוא, ובכמה מקומות מצינו שחששו למראית עין אפילו באיסור דרבנן, וצ"ע לדינא.

גיש שבעת הסיכה ממשמש בכל הגוף, וזהו טוב שיקלוט השמן בהגוף, שנו חכמים במשנה (קמ"ז.): "סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין". ופירשו בגמרא: שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, והיינו שבחול סך ואחר כך ממשמש, ובשבת יסוך וימשמש כאחד. וגם לא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים, וכן אין מגרדין הגוף בכלי העשוי לכך אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה, ואם היה לו מגררת מיוחדת לשבת - מותר (גמרא שם), ועכשיו אין אנו יודעים מכל זה.

דכתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין י': "מעבד מאבות מלאכות הוא, והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים - הרי זה מעבד וחייב. לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והיא בתוך המנעל או הסנדל החדשים, אבל סך הוא את רגלו שמן ונותנו בתוך המנעל או הסנדל, אף על פי שהן חדשים, וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש. במה דברים אמורים: כשהיה השמן מועט כדי לצחצח העור בלבד, אבל אם היה בבשרו שמן הרבה כדי לרכך העור - הרי זה אסור מפני שהוא כמעבדו. והכל בחדשים, אבל בישנים - מותר" עכ"ל. אמנם גם בשיעור לצחצחו אסור לו לכוין כדי לצחצחו (קמ"א:), דבמכוין יש לגזור אטו לעבדו (רש"י), ובלעבדו אפילו בלא כונה – אסור, דהוה פסיק רישא. ואסור לנקות המנעלים בשבת, ואם מנקה בוואקס"א - הוה אב מלאכה משום ממרח וחייב חטאת, ורק בידו או ברגלו מותר לנקות, או במטפחת להסיר האבק ולא יותר, וכל שום מין ציחצוח אסור במנעל.

הורדת הספר (PDF)

ערוך השלחן, אורח חיים, ויקיטקסט, ברישיון CC BY-SA.