מלאכי פרק ב׳

אֲלֵיכֶם. הַכֹּהֲנִים, אֲנִי מְצַוֶּה הַמִּצְוָה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא תַּקְרִיבוּ אֵלֶּה עַל מִזְבְּחִי.

וְאָרוֹתִי. וְקִלַּלְתִּי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם – מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ לָכֶם: הַדָּגָן, וְהַתִּירוֹשׁ, וְהַיִּצְהָר.

וְגַם אָרוֹתִיהָ. וּבֶאֱמֶת אֵין לִתְלוֹת הַדָּבָר עַל תְּנַאי שֶׁתָּלִיתִי בְּ״אִם לֹא יִשְׁמַע״, כִּי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא תִשְׁמְעוּ. לְפִיכָךְ אֲנִי מֵעַתָּה אָרוֹתִיהָ.

וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ. שֶׁל בְּהֵמוֹת חַגֵּיכֶם עַל פְּנֵיכֶם. כְּלוֹמַר, לֹא תְקַבְּלוּ שָׂכָר מֵאִתִּי כִּי אִם לְרָעָה, לְבֹשֶׁת, וְאֶגְעַר לָכֶם אֶת זֶרַע הַשָּׂדֶה.

וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו. פֶּרֶשׁ בְּהֵמוֹת קָרְבְּנוֹתֵיכֶם יִשָּׂא אֶתְכֶם אֵלָיו, לִהְיוֹת זוֹלְלִים וְנִבְזִים כָּמוֹהוּ.

לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי. שֶׁאֲנִי חָפֵץ שֶׁתִּתְקַיְּמוּ (אִתִּי) בַּבְּרִית שֶׁכָּרַתִּי לְשֵׁבֶט לֵוִי.

הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר לְפִינְחָס ״אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״ (במדבר כה:יב), וְהֻבְטַח לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. הֲרֵי שֶׁיְּהֵא זַרְעוֹ בַּחַיִּים.

וָאֶתְּנֵם לוֹ. שֶׁיְּקַבְּלֵם בְּמוֹרָא, וְכֵן עָשָׂה וַיִּירָאֵנִי.

נִחַת. לְשׁוֹן ׳חִתַּת׳ – נִתְיָרֵא.

בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. אַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס. וְכֵן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, הֵשִׁיבוּ כָּל שִׁבְטֵיהֶם מֵעָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״ (שמות לב:כו).

כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן. עֲלֵיהֶם מוּטָל לִשְׁמֹר דַּעַת. לָמָּה? שֶׁהֲרֵי תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, שֶׁכְּבָר דָּבָר זֶה מָסוּר לָהֶם: ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״ (דברים לג:י).

כִּי מַלְאַךְ. שְׁלוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְשָׁרֵת לְפָנָיו וְלִכָּנֵס לִפְנִים בִּמְחִיצָתוֹ.

לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. בְּרִית שֶׁכָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אֲבוֹתֵינוּ בְּסִינַי.

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה. אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ לַה׳, ״רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ״ (ירמיהו ב:ג).

וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּבָבֶל, וַאֲפִלּוּ הַכֹּהֲנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר (עזרא ט). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא.

עֵר וְעֹנֶה. עֵר בַּתַּלְמִידִים, וְעֹנֶה בַּחֲכָמִים. ״עֵר״ – לְשׁוֹן ׳אָדָם חָרִיף׳.

וּמַגִּישׁ מִנְחָה. וְאִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה.

שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ. הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוֹכַחְתִּי הַרְבֵּה, הִיא קָשָׁה – שֶׁנָּשָׂא נָכְרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ הוּא פָּנוּי. וְזֹאת שֵׁנִית, קָשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁהַנָּשׂוּי יִשְׂרְאֵלִית נָשְׂאוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַנָּכְרִיּוֹת, לְפִי שֶׁנִּתְפַּחֲמוּ הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת בָּרָעָב וּבַגּוֹלָה, וְנִתְגַּנּוּ עֲלֵיהֶם. וְהָיָה מוֹשִׁיבָהּ בְּבֵיתוֹ צְרוּרָה כְּאַלְמְנוֹת חַיּוֹת, וְהַנָּכְרִית הָיְתָה גְּבֶרֶת.

כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח. שֶׁהָיוּ בָּאוֹת לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳ וּבוֹכוֹת לְפָנָיו, וְאוֹמְרוֹת: ״מָה חָטָאנוּ, וּמַה מָּצְאוּ אֲנָשֵׁינוּ בָּנוּ עָוֶל? הִנְּנוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ לְהִבָּדֵק כְּסוֹטוֹת״.

מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת וְגוֹ׳. עַד שֶׁאֵינְכֶם כְּדַי שֶׁאֶפְנֶה אֶל מִנְחַתְכֶם וְלָקַחַת רִצּוּי מִיֶּדְכֶם.

וַאֲנָקָה. לְשׁוֹן ׳אֲנָחָה׳, שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ. דמוניש״א בְּלַעַ״ז. וְאָב לְכֻלָּם: ״הֵאָנֵק דֹּם״ (יחזקאל כד:יז). וְאִם ״אֲנָקָה״ לְשׁוֹן ׳צְעָקָה׳, הֵיכָן הַדְּמָמָה? וְתַרְגּוּמוֹ: ״דְּמִדַּנְקִין״. וְכֵן תִּרְגֵּם (שם כ״ד) ״וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם״ – ״וּתְדַנְקוּן״. לְשׁוֹן אָדָם הַנּוֹהֵם וּמִצְטַעֵר בְּעַצְמוֹ.

וְלֹא אֶחָד עָשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם וְחַוָּה תְּחִלָּה.

וּשְׁאָר. הָרוּחוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת לִי הָיוּ. מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן יָצְאוּ כֻּלָּם.

וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ. הָאֶחָד שֶׁבַּזּוּג מְבַקֵּשׁ לִמְצֹא עֲלִילוֹת לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא בַּת זוּגוֹ, שֶׁהוּא זֶרַע אֱלֹהִים. מָה הוּא תּוֹעֵבָה שֶׁמְּבַזֶּה אוֹתָהּ? וְזֶהוּ לְשׁוֹן תַּרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן, אֶלָּא שֶׁיּוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ כִּי אִם זֶרַע אֱלֹהִים״. וְהַפֵּרוּשׁ נָכוֹן, אִם לֹא שֶׁ״הָאֶחָד״ נָקוּד בְּטַעַם זָקֵף. נוֹתֵק טַעַם הַזָּקֵף אֶת תֵּבַת ״מְבַקֵּשׁ״ מִלְּהִתְחַבֵּר עִם ״וּמָה הָאֶחָד״, וְסָמְכוֹ אֵצֶל ״זֶרַע אֱלֹהִים״. וְיֵשׁ פִּתְרוֹן עַל פִּי הָאַגָּדָה, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ נוֹשְׂאֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶל הַנָּבִיא, אָמְרוּ לוֹ: ״וְלֹא אַבְרָהָם עָשָׂה כֵן, שֶׁנָּשָׂא הָגָר עַל אִשְׁתּוֹ״? וְאָמַר לָהֶם: ״וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ״ – לֹא דַעְתּוֹ כְּדַעְתְּכֶם, לֹא נָתַן בָּהּ עֵינָיו, דַּעַת אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: ״וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ״ – מָה הָיְתָה דַּעְתּוֹ? אָמַר לָהֶם: ״לִהְיוֹת לוֹ זֶרַע אֱלֹהִים״. וְתַרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן הֻכְשַׁר בְּעֵינַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה ׳שְׁאָר׳ מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן ׳אַחֵר׳, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאָדָם יָכוֹל לְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן שִׁירַיִם, כְּמוֹ (דניאל ז:ז) ״אָכְלָה וּמַדְּקָה, וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: ״וּשְׁאָר חַיָּבֵי מִיתוֹת״ – חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁפֵּרַשׁ. אֲבָל לְשׁוֹן שֶׁ׳אַחֵר׳ מְשַׁמֵּשׁ, אֵין ׳שְׁאָר׳ מְשַׁמֵּשׁ.

וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם. וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד רוּחֶךָ.

כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח. וְרַבּוֹתֵינוּ חֲלוּקִין בָּהּ בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין. יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: אִם שָׂנֵאתָ, שַׁלַּח אוֹתָהּ בְּגֵט וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר.

וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ. אֲבָל זֹאת – כְּלוּם הוֹגֶנֶת לַעֲשׂוֹת, שֶׁתִּפְרֹס עָלֶיהָ טַלִּיתְךָ לְהַחֲזִיקָהּ לְךָ כְּאִשְׁתְּךָ, וְהֶחָמָס פָּרוּשׂ עַל אוֹתָהּ טַלִּית, שֶׁבְּלִבְּךָ עָלֶיהָ שִׂנְאָה, וְאַתָּה מַקְנִיטָהּ וּמְצַעֲרָהּ תָּמִיד?

בֶּאֱמׇרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע וְגוֹ׳. אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט. לְפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, וְצַדִּיקִים מְעֻנִּים וְנִכְשָׁלִים, אוֹמְרִים אַתֶּם בִּלְבַבְכֶם אַחַת מִשְּׁתֵּי דְרָכִים הַלָּלוּ: ״כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינָיו״, אוֹ אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן לִפָּרַע. וְכֵן פִּתְרוֹן לְשׁוֹן הַמִּקְרָא: ״כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינָיו״ – לְכָךְ הוּא מַצְלִיחַ אוֹתָם. ״אוֹ״ אִם אֵין זֹאת, ״אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט״ שֶׁאֵינוֹ נִפְרָע מֵהֶם.