מלאכי פרק א׳

מַשָּׂא דְבַר ה׳. פורפור״ט בְּלַעַ״ז, דָּבָר הַנִּמְסָר לְמַלְאָכִי לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בְּיַד מַלְאָכִי. כְּבָר הָיָה מָסוּר בְּיָדוֹ זֶה יָמִים רַבִּים. מִכָּאן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּבְרַיְתָא דִּמְכִילְתָּא, שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים עָמְדוּ עַל הַר סִינַי, וְשָׁם נִמְסְרוּ לָהֶם הַנְּבוּאוֹת. וְכֵן (ישעיהו מח:טז) אוֹמֵר: ״מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, וְעַתָּה ה׳ אֱלֹהִים שְׁלָחַנִי״.

וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. לָתֵת לוֹ אֶת ״אֶרֶץ חֶמְדָּה צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם״ (ירמיהו ג:יט) – אֶרֶץ שֶׁצָּבִין כָּל צִבְאוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בָּהּ.

וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. לְדוֹחֲפוֹ אֶל אֶרֶץ שֵׂעִיר מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. וּמִנְהָג שֶׁבָּעוֹלָם, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, לַבְּכוֹר הוּא בּוֹרֵר לוֹ מָנָה יָפָה.

וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה. אֵינָן דּוֹמִין לְהָרֵי יִשְׂרָאֵל.

לְתַנּוֹת מִדְבָּר. מְעוֹן תַּנִּים.

כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ. וְאִם יֹאמְרוּ מַחֲרִיבֵי הַמִּקְדָּשׁ: מִתְּחִלָּתֵנוּ רָשִׁים הָיִינוּ, אֲבָל מֵעַתָּה שֶׁהֶעֱשַׁרְנוּ מִבִּזַּת יְרוּשָׁלַיִם נָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת שֶׁלָּנוּ – כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳.

יִגְדַּל ה׳ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל. יַרְאֶה גְּדֻלָּתוֹ מֵעַל לִגְבוּלֵנוּ לְהוֹדִיעַ כִּי אֲנַחְנוּ עַמּוֹ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״יִסְגֵּא יְקָרָא דַה׳, וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל״.

בֵּן. יֵשׁ עָלָיו לְכַבֵּד אָב, וְכֵן עֶבֶד אֲדוֹנָיו. וְאַתֶּם קְרוּיִין בָּנִים וַעֲבָדִים, וְעַתָּה אִם אָב אֲנִי לָכֶם אַיֵּה כְבוֹדִי.

אָמַר ה׳ צְבָאוֹת לָכֶם. אַתֶּם הַכֹּהֲנִים הַבּוֹזִים אֶת שְׁמִי.

וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ. כְּלוֹמַר יָדַעְתִּי שֶׁתֹּאמְרוּ לִי: ״בַּמֶּה בָזִינוּ״? הֲרֵי הַבִּזָּיוֹן.

מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי וְגוֹ׳: וַאֲמַרְתֶּם. כְּלוֹמַר, וְאִם תֹּאמְרוּן: ״בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ״? – גָּאַלְנוּ לְךָ אֶת לֶחֶם מִזְבְּחֶךָ. אֲנִי מֵשִׁיב לָכֶם, כִּי בְּזֹאת גֵּאַלְתֶּם אוֹתִי בְּאָמְרְכֶם: ״שֻׁלְחַן ה׳ נִבְזֶה הוּא״. בּוֹזִים הָיוּ לַחֲלֹק אִישׁ בְּאָחִיו בַּמְּנָחוֹת וּבַקֳּדָשִׁים, וְאוֹמֵר: מֵאַחַר שֶׁהוּא אָסוּר לָנוּ לַחֲלֹק מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה וְזֶבַח כְּנֶגֶד זֶבַח, וְטֹרַח וְעָמָל הוּא לַחֲלֹק כָּל מִנְחָה וּמִנְחָה בִּשְׁבִיל כַּזַּיִת אוֹ כַּפּוֹל הַמַּגִּיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

אֵין רָע. וְכִי אֵין דָּבָר זֶה רָע?

וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי. וְעַתָּה אַתֶּם הַכֹּהֲנִים הָעוֹשִׂים הָרַע הַזֹּאת, אֵיךְ יַעֲלֶה בִּלְבַבְכֶם לִהְיוֹת שְׁלוּחֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים? הֲרֵי מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹאת הָרָעָה.

הֲיִשָּׂא. אֶת פְּנֵיכֶם לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה מִפִּיכֶם, וְלָחֹן אֶת שׁוֹלְחֵיכֶם?

מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם. הַלְוַאי וְיָקוּם אִישׁ טוֹב בָּכֶם שֶׁיִּסְגֹּר דַּלְתֵי מִקְדָּשִׁי לְבִלְתִּי הָבִיא שָׁם קָרְבָּן מְתֹעֵבָה הַזֹּאת.

וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם. בָּאִישִׁים שֶׁאֵינִי מִתְרַצֶּה בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: ״הָגֵף לִי אֶת הַדֶּלֶת הַזּוֹ״ – אֵין תוֹבֵעַ עָלֶיהָ שָׂכָר; ״הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה״ – אֵין שׁוֹאֵל עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאַתֶּם – מִי בָּכֶם שֶׁסָּגַר דְּלָתַי חִנָּם? וְלֹא הֵאַרְתֶּם מִזְבְּחִי חִנָּם. קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא עֲשִׂיתֶם חִנָּם דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּשָׂכָר. לְפִיכָךְ אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם.

גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא. אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲבוֹדָה זָרָה יוֹדֵעַ (שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹהַּ) שֶׁהוּא עַל כֻּלָּם. וּבְכָל מָקוֹם מִתְנַדְּבִים לִשְׁמִי, אַף הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּכָל מָקוֹם, הֲרֵי הֵן לִי כְּמִנְחָה טְהוֹרָה. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְכָל עִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי, אֲנִי מְקַבֵּל צְלוֹתְכוֹן, וּשְׁמִי רַבָּא מִתְקַדַּשׁ עַל יְדֵיכוֹן, וּצְלוֹתְכוֹן כְּקָרְבַּן דָּכֵי קֳדָמַי״. וְכֵן פֵּרַשׁ הַמִּקְרָא: וְלָמָּה אַתֶּם מְחַלְּלִין שְׁמִי? וַהֲלֹא גָּדוֹל הוּא בַּגּוֹיִם. וַאֲנִי אַהֲבָתִי וְחִבַּתִּי עֲלֵיכֶם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִין לְפָנַי, וְאַף בַּגּוֹלָה, מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ הוּא לִשְׁמִי.

וּמִנְחָה טְהוֹרָה. הוּא לִי, כִּי עַל יֶדְכֶם שְׁמִי נוֹרָא בַּגּוֹיִם, וְאַתֶּם מְחַלְּלִין אוֹתִי וְאֶת שְׁמִי.

וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ. נִיבוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ הַשָּׁגוּר בְּשִׂפְתוֹתֵיכֶם, זֶהוּ: ״תָּמִיד נִבְזֶה אָכְלוֹ״ – אַתֶּם אוֹמְרִים עָלָיו. כְּלוֹמַר, כְּבָר הוֹצֵאתֶם עָלָיו דִּבָּה זוֹ, וְנִיב זֶה הֶחֱזַקְתֶּם לְמִזְבְּחִי.

אָכְלוֹ. מַאֲכָלוֹ.

וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה. בְּהֵמָה כְּחוּשָׁה, וְאָנוּ עֲנִיִּים וְאֵין יְכֹלֶת לְהַשִּׂיג לְמִבְחַר נְדָרִים. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא דְאַיְתִינָא מְלִיאוּתָנָא״.

וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ. זוֹ אַחַת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה תֵּבוֹת שֶׁל תִּקּוּן סוֹפְרִים. ״הִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ״ – ״אוֹתִי״ נִכְתַּב, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב וּכְתָבוֹ ״אוֹתוֹ״. ״וְהִפַּחְתֶּם״ וְהִדְאַבְתֶּם – לְשׁוֹן ״מַפַּח נָפֶשׁ״ (איוב יא:כ).

אוֹתִי. וְאֶת שֻׁלְחָנִי.

נוֹכֵל. מִתְנַכֵּל בְּמִרְמָה, בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר לְפָנַי, לֵאמֹר: ״אֵין לִי טוֹבָה מִזּוֹ״.

וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר. אַיִל הֶהָגוּן לְעוֹלָה, וְהוּא נוֹדֵר זֶבַח.

מָשְׁחָת. בַּעַל מוּם, כְּמוֹ (ויקרא כב:כה) ״מָשְׁחָתָם בָּהֶם״.