אבבא קמא פרק ב - ו אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו כ״ד:י״ב) "וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר". אָמַר מַר בַּר רַב אַשִׁי: לְדִידִי חָזִי לִי, וּמְנַגַּח כְּתוֹרָא.
בתָּא שְׁמַע: גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן, וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת, וְדָלְקוּ בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי, וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה, בַּעַל גָּמָל חַיָּב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנֻכָּה פָּטוּר.