אביראה: הנה כבר ביארנו בחלק א׳ פ״ד ענין האהבה והיראה שהם המקרבים ומדביקים האדם בבוראו וזה נא׳ באהבה ויראה האמיתית שהם אהבת שמו ית׳ ולא אהבת השכר ויראת רוממותו לא יראת העונש. והנה היראה הזאת היא מטהרת את האדם מחשך חומריותו וגופניותו ומשרה עליו השראת השכינה. וכפי שיעור היראה כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד תהיה השכינה שורה עליו תמיד. ודבר זה נמצא בשלימות במרע״ה שאמרו עליו יראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא וכן זכה להשראת שכינה תמידית. והנה הדבר קשה לשאר בני האדם שישיגוהו כראוי. אמנם כפי מה שישיג ממנה כן יהיה כח טהרתו וקדושתו כמ״ש ובפרט בעת התעסקו במצות או בתלמוד שהנה היא לו תנאי הכרחי לשלימות התלמוד ההוא או המצוה ההיא וכמ״ש:
בבאהבה: והאהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו ומיפה כחו ומעטירתו עטרות גדולות והעיקר בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה והמסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו ית׳ ולעשות נחת רוח לפניו. וכבר נתבארו ענינים אלה במקומם ואין צורך להאריך בם. והנה לחלק הזה מתחבר האמונה בו וביחודו הבטחון וכיוצא כלם ענינים מדביקים האדם בבי״ת ומחזיקים בו הקדושה וההארה: