אוְלִפְעָמִים (ו) מִצְוָה לִשְׁמֹעַ, מַה שֶּׁאֶחָד מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא מְשַׁעֵר שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִיעָתוֹ אֶת הָעִנְיָן בִּשְׁלֵמוּת, יִהְיֶה אַחַר כָּךְ בְּכֹחוֹ לְהַרְאוֹת לִפְנֵי הַמְסַפֵּר אוֹ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁאֵין הַמּעֲשֶׂה כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו אוֹ שְׁאָר עִנְיְנֵי זְכוּת*. וְעוֹד יֵשׁ אֹפֶן אַחֵר גַּם כֵּן דְּמִצְּוָה לִשְׁמֹעַ, כְּגוֹן, אִם בָּא אֶחָד לְפָנָיו לִקְּבּל עַל חְבֵרוֹ מֵאֵיזֶה דָּבָר, שֶׁעָשָׂה נֶגְדּוֹ, וְהוּא מַכִּיר בְּהַמְסַפֵּר, שֶׁבָּזֶה שֶׁיִּתֵּן אֹזֶן לִדְבָרָיו, יִהְיֶה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת אַפּוֹ מֵעָלָיו, וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, (כִּי אוּלַי הָאֲחֵרִים יַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו וְיִהְיוּ מְקַבְּלֵי לָשׁוֹן הָרָע), וּבָזֶה יִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. אַךְ בְּכָל הַהֶתֵּרִים, שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה, יִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד, שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּעֵת הַשְּׁמִיעָה בְּהֶחְלֵט, רַק לָחוּשׁ לָזֶה בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלָּכֵד גַּם הוּא בְּרֶשֶׁת עֲוֹן קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע.
ב* וזה גם כן באמת עצה היעוצה בענין, שאם נכשל באסור שמיעת לשון הרע, תכף יחפש עליו, בכל כחותיו זכות בפני המספר, וישתדל להוציא מה שיש בלבו עליו ועל ידי זה יתקן את האסור למפרע [עין לקמן סעיף י"ב, (ז) תקון למי שנכשל באסור קבלת לשון הרע]. וכל זה בסתמא, אבל אם הוא מכיר את רע טבעו של המספר, שכל מה שיכריעהו לכף זכות הוא יגנהו יותר, בודאי השתיקה בשעת מעשה טוב יותר בזה, ורק אחר כך, כשילך המספר מאת השומעים, מצוה שיסביר אחד מהשומעים לפני שאר השומעים את כל הענין לזכות, ולהשתדל עבור זה להוציא מלבם הגנות שנאמר עליו, כדי שלא יתפשו הוא והם לעתיד לבוא בשם חבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע.