אעוֹד אֶשְׁאָלְךָ, אָחִי, עַל דְּבַר פִּתּוּי הַיֵּצֶּר, שֶׁדָּבָר זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁתִּבְחַן בְּעַצְמְךָ, אִם יִתְוַדַּע אֵלֶיךָ בְּבֵרוּר, שֶׁאֶחָד פִּרְסֵם עָלֶיךָ לַאֲנָשִׁים שֶׁאֵינְךָ חָכָם (וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה בִּשְׁאָר שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת), כַּמָּה מֵהַתַּרְעוֹמוֹת הָיָה לְךָ עָלָיו עַבוּר זֶה, וְהָיִיתָ חוֹשֵׁב עָלָיו לֵאמֹר: מַה סִימָנִי שְׁטוּת רָאָה עָלַי? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁרְצּוֹנוֹ רַק לְגַנּוֹת חֲבֵרוֹ וּלְהַשְׁפִּילוֹ, וּכְשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה כֵן לַחֲבֵרְךָ שֶׁבְּכַמָּה עִנְיָנִים הוּא טוֹב יוֹתֵר מִמְּךָ לַה' וְלַבְּרִיּוֹת אֵין זֶה נֶחְשָׁב בְּעֵינְיךָ לְעָוֹן כְּלָל, רְאֵה אֶת הָעִוָּרוֹן הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, וּבֶאֱמֶּת כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בּוֹ, תִּמְצָא בְּזֶה הָעִנְיָן מֵחֶלְקֵי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֲלָקִים אֲחֵרִים. אֶחָד מֵחֲמַת הַמְסַפֵּר, וְהוּא, כִּי בִּשְׁאָר עִנְיָנִים שֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁעָבַר אֵיזֶה אִסוּר, הֵן בְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ בְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מָצּוּי מְאֹד כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא מְכַוֵּן רַק לְקִנְאַת הָאֱמֶת, וְאַף שֶׁאֵין זֶה מוֹעִיל לְדִינָא, וְכַנַּ"ל בִּכְלָל ד' סָעִיף ב' וּבִכְלָל זֶה סָעִיף א', עַל כָּל פָּנִים מַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא הָיְתָה לְרָעָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּזֶה, שֶׁכַּוָּנָתוֹ רַק לְגַנּוֹת לַחֲבֵרוֹ וּלְהַשְׁפִּילוֹ וְהִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה. עוֹד זֹאת מִצַּד הַמְקַבֵּל, כִּי בִּשְׁאָר עִנְיְנִי לָשׁוֹן הָרָע הַנַּ"ל לֹא יִתְקַבְּלוּ תֵּכֶף דְּבָרָיו, וּבְוַדַּאי יִהְיוּ הַרְבֵּה מֵהַשּׁוֹמְּעִים שֶׁיְּשִׁיבוּהוּ: כָּל זְמַן שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ, לֹא נַאֲמִין, וּבְוַדַּאי מַה שֶּׁסִפַּרְתָּ, אַף אִם אֱמֶת הוּא, מִסְתָמָא הָיָה אֵיזֶה סִבָּה שֶׁהֵבִיאוֹ לָזֶה, כִּי כִּפְשׁוּטוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין עָלָיו, וְאִם יִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁהוּא שֶׁקֶר, יִהְיֶה הַמְסַפֵּר עֲבוּר זֶה לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינִי כֹּל, מִפְּנִי שֶׁהוֹצִּיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ, אֲבָל בָּזֶה, אִם יַשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ וִיפַרְסְמוֹ לְשׁוֹטֶה וּלְפֶתִי לְעֵין כֹּל, וְעַל יְדֵי זֶה יַעֲשֵׂהוּ לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינֵי אַנְשֵׁי הָעִיר, מָצוּי מְאֹד, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁאַף אֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִים לֹא יַעֲמֹד נֶגְדּוֹ לוֹמַר: הַמְעֵט דְּבָרֶיךָ וְחוּס עַל כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל, לָמָּה אַתָּה צָּרִיךְ לְבַזּוֹתוֹ כָּל כָּךְ? וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה הַמְסַפֵּר שׁוּם עַוְלָה בָּזֶה, וְעַל הַמְסַפֵּר הַזֶּה נֶאֱמַר (משלי ל, כ): "אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ וְאָמְרָה לֹא פָּעַלְתִּי אָוֶן" *.
ב*ואם מכון בזה להשקיט המריבה, כגון, שהוא רואה לראובן, שיש לו שנאה על שמעון על איזה דבר שעשה לו, או שדבר נגדו, (ז) מתר לו לומר לראובן, שלא נתכון בכל זה להתריס נגדו, רק סבת שטותו גרמה לזה כדי להקל בזה השנאה שבלבו, ומצוה נמי איכא.