אלְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְאַבֵּד בָּתֵּי הָעֲבוֹדָה זָרָה כֻּלָּם בְּכָל מִינֵי אִבּוּד, בְּשִׁבָּרוֹן, וּבִשְׂרֵפָה, בַּהֲרִיסָה, וּבִכְרִיתָה, כָּל מִין בְּמָה שֶׁרָאוּי לוֹ, כְּלוֹמַר, בְּמָה שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מַשְׁחִית וּמְמַהֵר בְּחֻרְבָּנוֹ, וְהַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא נַנִּיחַ רֹשֶׁם לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים יב ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת וְגוֹ', וְנֶאֱמַר גַּם כֵּן (שם ז ה), כִּי אִם כֹּה וְגוֹ' מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְאָמַר עוֹד (שם יב ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְגוֹ' וְהָרְאָיָה שֶׁזֶּה מִצְוַת עֲשֵׂה מָה שֶׁאָמַר בְּסַנְהֶדְרִין (צ, א) בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַאי מִצְוַת עֲשֵׂה אִיכָּא, כְּלוֹמַר לְאַבְּדָהּ? תִּרְגְּמָהּ רַב חִסְדָּא וְנִתַּצְתֶּם וְגוֹ'. וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (כאן) מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם קָצַץ אֲשֵׁרָה וְהֶחְלִיפָהּ אֲפִילּוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁחַיָּב אָדָם לְקָצְצָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר אַבֵּד תְּאַבְּדוּן וְגוֹ' וְנֶאֱמַר שָׁם עוֹד וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וְאִי אַתָּה מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
במִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לִמְחוֹת שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל זִכְרָהּ מִן הָעוֹלָם.
גוְדִינֶיהָ כְּלוּלִים בִּפְשַׁט הַכָּתוּב.
דוְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, שֶׁמִּצְוָה עָלֵינוּ לְאַבֵּד שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה אִם יֵשׁ כֹּחַ בְּיָדֵינוּ (עי' רמב"ם ע"ז ז א), אֲבָל אֵין אָנוּ חַיָּבִין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ לְאַבְּדָהּ, אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁיָּדֵינוּ תַּקִּיפָה עַל עוֹבְדֶיהָ. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא אִבְּדָהּ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה.