אנאמר בתורה (שמות יג, א'): וידבר ה' אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא וגו'. וזו מצות עשה על כל איש מישראל לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רכא].
בחיוב פדיון הבן כשהוא קטן, מוטל על האב, ואם אינו רוצה לפדותו יש לבית הדין לכופו על כך. עבר האב ולא פדה את בנו, כשיגדל חייב לפדות את עצמו. [שם עמוד רכד].
גאין האשה חייבת לפדות את בנה. ואם האשה פדתה את בנה, אין הבן פדוי, שהחיוב על האב. ולכן כשיבא בעלה יפדנו בלי ברכה. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רכח].
דאין פודין אלא אצל כהן, אבל כהנת הנשואה לישראל אין לפדות אצלה, משום דכתיב: ונתת הכסף לאהרן ולבניו. ויש מי שאומר שאם חושש שלא ימצא כהן לפדות את בנו, יתן כסף הפדיון לכהנת, ויתנה, שאם לא ימצא כהן יחול הפדיון בנתינה זו, וכאשר ימצא כהן יחזור ויפדה כדין. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רכט].
האשה שיש לה בעל שאינו שומר תורה ומצוות ואינו רוצה לפדות את בנו, ופדתה את בנה בלא רשות בעלה, אין פדיונה פדיון, שהרי עיקר החיוב הוא על האב, וכיון שהוא אינו מרוצה מכן לא נפקע ממנו החיוב המוטל עליו, ולא יצא ידי חובת המצוה. ולכן יש לבית הדין לתלות על צוואר הבן טס של כסף שעליו חקוק בכור שאינו פדוי, וכשהבן יגדל יפדה את עצמו. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רלג].
ואם אבי הבן נמצא בחוץ לארץ, ואינו יכול לחזור כדי לפדות את הבן ביום השלושים, יפדה את בנו אצל כהן במקום שהוא נמצא, ואף יכול לברך ברכת על פדיון הבן, בשם ומלכות, ולא חיישינן שמא הבן היה נפל. וטוב הדבר שקודם שפודה את הבן יתקשר לביתו ויברר שהילד קיים, ואז לכל הדעות יוכל לברך. [יביע אומר חלק ו' דף שנח]
זיש אומרים שאין מועיל שליחות בפדיון הבן, ואם אבי הבן אינו יכול לפדות את בנו מכל סיבה שהיא, אינו יכול למנות שליח לפדות את הבן. ויש חולקים וסוברים שכשם שבכל התורה כולה מועילה שליחות, כך בפדיון הבן מועילה שליחות. וכן דעת רוב האחרונים. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רלה].
חאם האבא נמצא בבית סוהר ואין אפשרות להביא כהן לשם, ימנה האב את הבית דין שיהיו שליחיו ויפדו את בנו הבכור. ויש אומרים שאינו יכול לכתוב לאשתו שתפדה את בנם, שמאחר ואין האשה מצווה לפדות את בנה אינה נעשית שליח. ויש חולקים. וכן עיקר שגם אשתו נעשית שליח. וכן כהן יכול להיות שליח לפדות בן חבירו הישראל. [שם רלז].
טבכור שנולד ואביו נמצא בתוך שבעה ימי אבלות, יכול אביו לפדותו בזמנו ולברך ברכת "שהחיינו", ולא יחמיץ את המצוה. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רלח].
יכהן שהוא אבל, מותר לו לצאת מביתו כדי לפדות את בן חבירו, ואפילו בשלשה ימים הראשונים לאבל. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד רלט].
יאאם הבן הבכור נמצא בבית חולים ואי אפשר להביאו למעמד הפדיון, אין לעכב את הפדיון בשביל זה, אלא יערכו את הפדיון בזמנו גם שלא בפניו. [שובע שמחות ח"ב עמוד רלט].
יבמי שנמצא במלחמה, ונולד לו בן בכור, ואין לו אפשרות לפדות את הבן במקום שהוא נמצא, ימתינו עד שיחזור מהמלחמה, ויפדה את בנו בעצמו, ולא יפדוהו שלא מדעת האב. ורק במילה בזמנה, ביום השמיני, יש לקיימה אף שלא בנוכחות האב. [שם עמ' רמ]
יגבכור יתום מאב, אין הסבא או האמא יכולים לפדותו, במלאת לו שלושים יום, אלא יפדה את עצמו לכשיגדיל. וכן אין לבית דין לפדות בכור שאין לו אב, ולכן יש לתלות על צוארו טס של כסף שכתוב בו: בכור שאינו פדוי, כדי שיזכור ויפדה את עצמו כשיגדל ויהיה בר-מצוה, ואז יברך על פדיון בכור. [שובע שמחות ח"ב עמוד רמב. יביע אומר ח"ח חיו"ד סימ' לא. ושם הביא מחלוקת האחרונים אם יפדוהו ב"ד או לא, ורוב האחרונים הסכימו שלא יפדוהו ב"ד, שאיך יברכו אשר קדשנו במצותיו "וצונו לפדות את הבכור", והם לא נצטוו על כך לא מה"ת ולא מדברי סופרים. וכן העלה בבית מאיר, ובשו"ת משיבת נפש, ובשו"ת חמדת שלמה, ובשו"ת יריעות האהל. וכ"ד הרמ"א ומהריק"ש והלבוש, ובספר פרי האדמה, שאין ב"ד יכולים לפדותו וגם אבי אביו אינו יכול לפדותו, אלא כשיגדיל יפדה את עצמו, ונכון לתלות עליו טס של כסף ולחקוק עליו "בכור שאינו פדוי", כדי שיזכרו ויפדה את עצמו לכשיגדל. והסכים עמו הגאון בעל אדמת קודש, וכן נעשה מעשה בהסכמת כל החכמים מורי הוראה בירושלים. וכ"פ הראש"ל יש"א ברכה, וכתב, שבהגלות נגלות דברי הרב פרי האדמה ודעמיה, ושכן הסכימו כל גאוני ירושלים, מי זה יערב אל לבו לעשות מעשה היפך דבריהם, וכן הורו למעשה הגאונים ר' רפאל אשכנזי ור' יצחק מאיו. וכ"פ במנחת כהן, ושכן עשה מעשה בהסכמת גדולי הדור הגר"ש סלאנט והיש"א ברכה וכו'. וכ"פ בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' רמב). וכ"כ החזו"א (חיו"ד סי' קפה). וכ"כ עוד כמה גדולים, שאין לבי"ד או לאבי אביו לפדות הבן הבכור שהוא יתום מאביו, ולא הוי בכלל זכין לאדם שלא בפניו, דניחא ליה טפי לקיים מצות הפדיון בעצמו ובברכה כשיגדיל. ויתלו על צוארו טס של כסף שחקוק בו "בכור שאינו פדוי". ודלא כמי שכתב שיפדוהו בי"ד בקטנותו. ושם עמ' שמז, שאין היתום יכול היתום לפדות את עצמו קודם היותו בר מצוה, אלא לכשיגדיל יפדה את עצמו].
ידבכור יתום שלא נפדה, חייב לפדות את עצמו כשיגדיל, ויניח את קיום המצוה עד שיגדיל ויביא ב' שערות, ואז יפדה את עצמו בחיוב גמור, כגדול המצווה ועושה. ובפרט שזו מצוה מן התורה. ואם פדה את עצמו קודם הבר-מצוה, או שאחרים עברו ופדו אותו קודם בר מצוה, יש מקום לומר שלא יצא ידי חובה, ולכן יחזור לפדות את עצמו. [שם רמד].
טובעל תשובה שהוא בכור מאם, שלא נפדה, ונולד לו בן בכור מאם, והגיע לגיל עשרים שנה, ולא נפדה, אף-על-פי שהבן עובד ומרויח למחייתו, האב פודה את עצמו ואת בנו בברכה. שחיוב האב לפדות את בנו לא נפקע לעולם. וכן בכור שלא נפדה עד שהגדיל, ואביו מעכב בידו, וטוען שהוא מוכן עתה לפדותו כדת, אם באמת האב מוכן לפדותו כדת, האב קודם לפדותו אף לאחר שהגדיל, ורק אם אינו מוכן לפדותו מיד אחר שהגדיל, חייב הבן לפדות את עצמו. ויברך בנוסח "על פדיון הבן". ויברך ברכת שהחיינו. [יבי"א ח"ז סימן כח].
טזהפודה את עצמו כשהוא גדול, מברך שהחיינו, וכן המנהג. [שובע שמחות ח"ב עמוד רנ].