סימן שו

אכל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר:

בואם אמר לבעל הבית טול את שלך והבא מעות או שהודיעו שגמרו ולא לקחו אינו עוד שומר שכר עליו אלא שומר חנם אבל אם אמר לו הבא מעות וטול את שלך שנראה שמעכבו בשכרו הוא עדיין שומר שכר עליו:

גכל האומנין שקלקלו חייבין לשלם:

דוקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי הילכך לא שנא נתן לו שידה תיבה ומגדל לנעוץ בו מסמר ושברו לא שנא נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח"כ נעץ בהם מסמר ושברו בכל ענין צריך לשלם דמי שידה תיבה ומגדל:

הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים או הזיק חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב:

והנותן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ונתקלקל נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או שאמר לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתר על השבח אין לו אלא השבח כיצד נתן לו צמר וסמנין שוין י' וקצב לו שכר י' ואילו צבעו כמו שאמר לו היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה יותר מט"ו שאותן ה' דינרין שהיה משביח הן בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על היציאה כגון שהשביח בין הכל כ"ו נותן לו עשרה דהיינו הוצאה ואם היציאה יתר על השבח כגון שאינו שוה אלא כ"ד נותן לו השבח דהיינו ט' ואם אינו שוה אלא ט"ו לא יתן לו כלום:

זוכן הדין בנותן עצים לאומן לעשות לו כסא נאה ועשאו כעור או שאמר לו לעשותו כסא ועשה ספסל או ספסל ועשה כסא. כתב הרמב"ם אמר בעל הכלי איני רוצה בתיקון זה אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך ודמי עצך אין שומעין לו שאין אומן קונה בשבח הכלי:

חהמוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין קמה לנחתום ועשאו פת ניפולין בהמה לטבה ונבלה חייבין לשלם אפילו שחט בחנם בד"א בהדיוט אבל אומן בחנם פטור בשכר חייב ונראה דוקא שנתקלקלה בשחיטתו אבל מצא הסכין פגום והוא בדקה תחילה כיון דאיכא למימר בעצם מפרקת נפגמה אלא דמחמירינן באיסור וחיישינן שמא בעור נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק:

טוהטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחין כלום מן הטרפות כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשתות שנותנין לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטרפות:

יהמראה דינר לשולחני ואומר לו שהוא טוב ונמצא רע אם הוא בקי גדול ואין צריך להתלמד כלל וראהו בחנם פטור בשכר חייב אבל אם אינו בקי גדול שצריך עדיין להתלמד אע"פ שהוא אומן חייב אפי' בחנם וכתב רב אלפס שאינו חייב אלא אם כן יאמר לו ראה שאני סומך עליך וכיוצא בו שניכר שסומך על ראייתו וכ"כ הרמב"ם אבל ר"י כתב דאפילו סתמא נמי חייב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

יאכתב הרמב"ם ז"ל טבח ששחט בחנם ונבלה וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכל כיוצא בזה עליו להביא ראיה שהוא אומן ואם אינו מביא ראיה משלם:

יבשתל הנוטע נטיעותיו של בעל הבית והפסיד חייב לשלם ומסלקין אותו אף על פי שלא התרו בו תחילה ומיהו נותן לו חלקו בשבח וכן הטבח שנבל והסופר שטעה בשטרות ומקיז דם שקלקל ומלמד תינוקות שטעה ולמד טעות או שלא למד כלום כמותרין ועומדין ומסלקין אותן אחר שטעו בלא התראה וכל כיוצא באלו שטעה בדבר שאי אפשר שיחזיר ההפסד שהפסיד והרמב"ם נתן טעם בדבר הואיל והעמידו אותם צבור עליהם וכתב גם כן שתל של כל בני המדינה ונראה שאין חילוק בין של יחיד לשל רבים מההוא עובדא דרוניא שתלא דרבינא הוה וסלקיה בלא התראה: