אהאומר לחבירו כשאמכור שדה זו אמכרנה לך מעכשיו במנה וקנו מידו ומכרה לאחר במאה ועשרים השני קנאה שלא היה תנאו עם הראשון אלא אם ימכרנה מרצונו ושמכרה לשני במאה ועשרים חשוב כאילו אנסוהו למוכרה לו שהתוספת שהוסיף לו אנסו למוכרה לו וכתב הראב"ד שאם הראשון רוצה ליתן לו כמו השני שצריך ליתנה לו ולא עוד אלא אפילו אם מכרה כבר לשני במאה ועשרים אם הראשון רוצה ליתן כמו השני מוציאה מידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפי' אם ירצה הראשון ג"כ ליתן מאה ועשרים זכה השני כיון שבשעת המכר קנה השני לא יתבטל בשביל תוספת דמים של זה ואפילו ידע הראשון קודם המכר שרצו ליתן בה מאה ועשרים ואמר תנה לי במאה ועשרים ומכרה לשני אפ"ה קנה השני שלא היה תנאי אלא אם ימכרנה לאחר בשויה דהיינו מנה כיון שנתנו לו בה מאה ועשרים אין כאן תנאי:
באבל אם מכרה לאחר במנה לא קנאה אלא הראשון:
גאבל לא הזכיר לו סכום אלא אמר כשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך ומכרה לאחר קנאה השני כיון שלא קצב לו דמים ואם אמר כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו אותו בי תלתא די בשנים מהשלשה אמר כפי מה שיאמרו שלשה עד שיסכימו כל השלשה לדעת אחת אמר כפי מה שישומו ארבעה עד שיסכימו כל הארבעה לדעת אחת ואין צריך לומר אם אמר כפי מה שיאמרו ארבעה:
דשמוה שלשה או ארבעה ואמר מוכר ישומו אותה אחרים שבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו: