אנאמנות - נאמנות היא מדה נאמנה, היתה לראש פנה, וזה כלל גדול בתורה שיהא העבד נאמן לרבו והשכיר למשכירו לעשות מלאכתו באמונה, והשליח יהיה ציר נאמן לשולחיו, ובפרט שלוחי מצוה וכל המשכרים למלאכת שמים, כגון מלמדי תינוקות ושלוחי צבור וכדומה, צריכין זריזות יתרה להתנהג בנאמנות גמורה ושלא למעל בשליחותם אפלו דקה מן הדקה, פן יאמר עליהם, חס ושלום ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיהו מח י). וגם המשכירים צריכים להיות נאמנים לשכירם לפקח עיניהם עליהם ולקרב להם התועלת, ובפרט להעוסקים במלאכת שמים, שהם תלויים באנשי הקהל, ואנשי הקהל במי שאמר והיה העולם. כלל הדברים, שזו מדה הצריכה לכל אדם, העובד יעבד עבודתו עבודה שלמה בכל לב ובכל נפש ולא יטה אחרי בצעו, רק יעשה מה שמטל עליו לעשות כדת מה לעשות, והנעבד יפתח ידו בעין יפה. וכן לכל הסמוכים עליו ורוצים להנות ממנו בין בממונו בין בגופו בין בחכמתו בין במועצותיו לא ימנע טוב אשר בכחו לעשות. וכשיעשה, יעשה הטובה שלמה כאדם העושה לעצמו, ולא יטה אחרי בצעו וה' ישלם לו:
בועתה הן בעון פסו אמונים מבני אדם כי איש לבצעו פנו ועל דור זה נאמר (מיכה ז ה) אל תאמינו ברע ואח לא פדה יפדה. (ומרגלא בפמא דאנשי לומר: קאדה אינו פור סי. ובלשון אשכנז, איין יעדער פיר זיך.) ואם בימי הראשונים הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו (דרד ארץ רבה פ"ה) כל אדם הוי חושדן כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל, כל שכן עתה שאנשי אמונה אבדו, ואין לנו על מי לסמך ולהשען אלא על אבינו שבשמים. אמנם אם המצא ימצא איש אמונה בדוק ומנסה יאחז בו ולא ירפנו, ואף שהוא מחזק בכשרות יודיע צדקתו ונאמנותו, כמו שמצינו במשה רבנו עליו השלום שהראה לישראל חשבון נדבת המשכן (שמו"ר נא ב), ואיש אמונות רב ברכות: