אה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל הראשון – והם הדעות אשר ספרנום ב״הלכות יסודי התורה״ – סיבת כולם מבוארת הסתכל בהם אחת אחת תמצא אמיתת הדעת ההוא ושהוא ענין מופתי. וכן כל מה שבא מן הזרוז והאזהרה ללמוד וללמד – מבואר התועלת כי אם לא תהיה שם חכמה – לא יהיה שם מעשה טוב ולא דעת אמיתי. וכיבוד חכמי התורה – גם כן מבואר התועלת שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן הדעות והמעשים; ובכלל זאת ה׳מצוה׳ גם כן – להתנהג בבושת ובענוה – רצוני לומר: אמרו: ״מפני שיבה תקום״.
בומזה הכלל גם כן המצוה אשר צונו להשבע בשמו והוזהרנו מהשבע לשקר או לשוא – כל זה מבואר העילה שזה כבוד לו ית׳ ואלה הם מעשים מביאים להאמין גדולתו.
גוכן המצוה אשר צונו לצעוק אליו ית׳ בעת צרה – רצוני לומר: אמרו: ״והרעותם בחצוצרות״ – היא מזה הכלל, מפני שהיא פעולה שיתחזק בה הדעת האמיתי, והוא שהאלוה ית׳ משיג ענינינו ובידו לתקנם – אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו; לא שנאמין שזה מקרה ודבר שארע – וזהו ענין אמרו: ״ואם תלכו עמי קרי״ – רצונו לומר: שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם אם תחשבו בהם שהם מקרה אוסיף לכם מן המקרה ההוא (כפי מחשבתכם) יותר חזק ויותר קשה – והוא ענין אמרו: ״והלכתם עמי בקרי – והלכתי עמכם בחמת קרי״. כי האמינם שהוא במקרה – ממה שמחיב התמדתם על דעותם הרעות ועל מעשי העול ולא ישובו מהם – כמו שאמר הכיתה אותם ולא חלו״. ולכן צונו להתפלל אליו ולהתחנן לו ולצעוק לפניו בעת צרה.
דומבואר הוא שה׳תשובה׳ גם כן מזה הכלל – רצוני לומר: מן הדעות אשר לא יסודר מציאות אנשי התורה אלא בהאמין אותם – שאי אפשר לשום אדם שלא יחטא ויפשע אם שיסכול בדעת שיבחרהו או מדה והיא בלתי נבחרת באמת או לתגבורת תאוה או כעס; ולו האמין האדם שלא יוכל לתקן זה המעות לעולם, היה מתמיד על טעותו ואפשר שהיה מוסיף במריו אחר שלא נשארה לו תחבולה; אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת האמיתי המועיל מאד – רצוני לומר: ה׳וידויין׳ וה׳קרבנות׳ על השגגות וכן על קצת הזדונות, וה׳תעניות׳. והענין הכולל לתשובה מכל חטא – לסור ממנו. זאת היא תכלית זה הדעת. ואלו כולם – תועלתם מבוארת.