א(א) שהם מי פירות - וה"ה דמותר להעמיד כד של דגן לחים בתוך התנור חם שיהיה עשוי קליות ואף שמחמת חום התנור עלול שיצא מים מן הדגן לתוך הכד ונבלעין אח"כ בהקליות גופא אפ"ה שרי מטעם דמ"פ אין מחמיצין:
ב(ב) משמן ומלח - ואע"ג דמלח שלנו מחמיץ כמש"כ בסוף סימן תס"ב י"ל לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו מצורת המים אין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהוא ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרובה חיישינן:
ג(ג) מותר - דשמן הוי מי פירות ואין מחמיץ:
ד(ד) שלא יהא בו מים - אבל אי איכא בו מים אפילו כל שהוא הוי כמי פירות עם מים ומחמיץ ואצ"ל אם לא היה בהתבשיל שמן כלל רק מים ומלח עם הקמח דודאי מחמיץ:
ה(ה) גם זה אסור - אם לא לצורך חולה וזקן וכדלעיל בסימן תס"ב ס"ד בהג"ה. וכתבו האחרונים דההיא דס"א גם להרמ"א שרי דמלתא דלא שכיחא היא שיצאו המים מזה לזה ואף אם יצאו הלא מעיקר הדין מי פירות אין מחמיצין וגם אפשר דהא דמחמירין במי פירות היינו שלא לעשות מעשה בידים לערב מי פירות עם הקמח אבל מי פירות שנתערב ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר:
ו(ו) כרמל שמהבהבין וכו' - ר"ל אף דהדגן שלו כבר נקלה באור וא"כ הקמח שלו הוא כאפוי וקי"ל דאפוי אינו מחמיץ אפ"ה אסור שמא וכו':
ז(ז) ונמצא מחמיץ וכו' - ואם עברו ונתנו תוך המאכל אסור המאכל בהנאה ואסור להשהותו דספיקא דאורייתא הוא:
ח(ח) כשמבשלים אותו - ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור לא יבשלו במים שמא לא נקלה יפה ויבוא לידי חמוץ ויש מתירין לבשל קמח הקלוי לפי שחום האור שולט בו יותר ממה ששולט בהחטים והסכימו כמה אחרונים שיש לסמוך על דבריהם בדיעבד שאם עבר ועשה ממנו תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח ומצה אפויה שנמצא קמח בתוכה אסור ליתנה ברוטב דאותו קמח בודאי לא נאפה יפה מפני שהמצה מפסקת בין הקמח להאור ואם נתנה אוסרת התבשיל אף בהנאה:
ט(ט) פי' שנותנים קמח וכו' - זה הפירוש הוא לדעת הטור אבל הב"י שהעתיק לשון הרמב"ם שכתב הקדרות החדשות הוי פירוש שמבשלין בקדרות חדשות בפעם ראשונה קמח ומים כדי להקשות הקדירה ולחזקה: