א(א) אין מערבין וכו' - מפני שנראה כמתקן ביו"ט לצורך מחר ואם שכח ועירב יש להסתפק אם מהני [פמ"ג]:
ב(ב) ביו"ט שחל להיות בע"ש - בין שחל שני הימים יום ה' וי"ו או וי"ו ושבת אלא יניח מעיו"ט:
ג(ג) ואם שכח ולא עירב - פי' ביו"ט דעלמא ולא בע"ש:
ד(ד) על תנאי - ובלא ברכה. ברכ"י בסי' תקכ"ח:
ה(ה) יהא זה עירוב - לצורך שבת [ט"ו]:
ו(ו) ולמחר יאמר - על אותו הפת שאם יאמר על פת אחר יצטרך לשמור גם הפת הראשון שיהיה קיים עד שחשכה ליל שבת דשמא יום אתמול היה חול וחל עירובו וצריך שיתקיים עד כניסת שבת:
ז(ז) בשני ימים טובים של גליות - דמן התורה קדוש רק יום אחד והשני משום ספיקא:
ח(ח) ועיין לקמן סי' תקכ"ח - דשם מבואר דאיסור הנחת ע"ח ביו"ט שחל להיות בע"ש הוא אפילו אם הניח עירובי תבשילין:
ט(ט) מערבין אותם בין השמשות - עיין לעיל סימן רס"א ס"א במ"ב ובה"ל מה שכתבנו שם:
י(י) ואפי' אם כבר וכו' - ר"ל שכבר קבל עליו קודם שנעשה בין השמשות דאיכא תרתי לריעותא אפ"ה שרי:
יא(יא) ויש אוסרים אם קבל וכו' - ולדידהו אסור מפני הקבלה אפילו עדיין לא הגיע זמן בין השמשות וטעמם דכיון שקבל עליו בפירוש חמור ד"ז יותר מזמן בין השמשות דאתיא ממילא:
יב(יב) קיבל עליו תוספת שבת - מביאור הגר"א משמע שמצדד לדינא כדעה זו ועיין לעיל בסימן רס"א ס"ד בבה"ל ד"ה אין מערבין:
יג(יג) עירב לשנים - היינו ששנים עשוהו שליח לערב בשבילן:
יד(יד) אנו חושבים אותו לילה - וכבר חל העירוב:
טו(טו) חושבין אותו יום - והניח בזמנו ואף שהאיש הזה נעשה שליח בעד שניהם וסותרין אלו לאלו מ"מ כיון דעירובי חצרות מלתא דרבנן היא תלינן לקולא לכל אחד ואחד משום דספיקא דרבנן לקולא [גמרא]:
טז(טז) אבל אם עירב וכו' - דכולי האי לא מקילינן לחלק הזמן בין השמשות גופא לאיש אחד דהיינו לענין הנחה לשוייה כיום ולענין אכילה לשוייה כלילה: