א(א) אין עושין מדורה וכו' - וה"ה אם רוצה להסיק אז התנור של בית החורף נמי דינו כמדורה אא"כ התנור טוח בטיט דאז שרי [תו"ש] ומשמע דאם יש שיעור סמוך לחשיכה שתהא שלהבת עולה מאליה שפיר דמי אף בתנור שאינו טוח בטיט. ומ"מ נראה לי דלכתחלה נכון למנוע מהיסק סמוך לחשיכה אף באופן זה אלא יראה שיהיה אף גמר ההיסק בחול דמצוי הוא שנשאר אח"כ האודים בתנור ומוכרח הוא לכבותן לבסוף ע"י א"י כדי שלא יתקרר התנור אם ימתין עד שיכלו לגמרי ואינו נכון להביא עצמו לזה לכתחלה ואינו דומה להא שמתירין להסיק בשבת ע"י א"י לכתחלה במדינות הקרות דהתם אין לו עצה אחרת דמה שהסיק אתמול כבר נתקרר אבל הכא הרי יכול להסיק מקודם אם לא שהיה אונס בזה:
ב(ב) עד שיצית וכו' - דאל"ה חיישינן שמא יחתה ויניד העצים משתחשך:
ג(ג) בלי סיוע - דהיינו שלא יהא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן כדי להבעיר:
ד(ד) ברוב עביו - שיכנס האור מבפנים בתוך עביו עד רובו וגם שיתפשט ברוב היקפו מבחוץ:
ה(ה) אסור ליהנות וכו' - פי' אפילו הודלקה אח"כ לגמרי וכמש"כ בסוף סימן רנ"ד בעססיות ותורמוסין דכל שעבר על דחז"ל אסור ליהנות עד מו"ש:
ו(ו) וכשהודלקה כשיעור - פי' מבעוד יום קודם השבת:
ז(ז) יכול להתחמם וכו' - הט"ז בסימן ער"ה כתב דמ"מ יש ליזהר שלא לישב בסמוך אצל זנבות האודים לפי שיש לחוש שמא יגע בהם לקרבם אצל המדורה אבל דעת הא"ר והתו"ש דלא חיישינן לזה ומותר להשתמש אפילו בסמוך להמדורה או התנור אם לא בדבר שצריך עיון רב או לקרות כנגדה דאז חיישינן שמא יטה וכדלקמן בסימן ער"ה:
ח(ח) ואפילו וכו' - דבמדורה מתוך שההיסק רב כל אחד מבעיר את חבירו:
ט(ט) של זפת וכו' - עיין בגמרא דה"ה שומן ושעוה וכל דבר הניתך:
י(י) של קש וגבבא - קש זנבי שבלים וגבבא שגובבין משדה אחר הקצירה:
יא(יא) כשהם מפוזרים - הטעם דכיון שאחז בהן האור קצת מבעוד יום שוב הם דולקין מאליהן אבל כשהם אגודות או בסל שוב אין השלהבת יכולה ליכנס בהן והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעת הי"א שהוא דעת הרא"ש והטור הוא להיפוך דכשהם מפוזרות כל אחת מהן לא תמצא את חברתה לבערה והם כבים והולכים הילכך צריכים רוב משא"כ כשהם נאגדים יחד וכן בגרעינין: