סימן שצה

אאבל כיון שעמדו וכו' הכי איפסיקא הילכתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ט) דמקצת היום ככולו בין בזו ובין בזו י"א דוקא מקצת יום וכו' עד ככל היום כל זה כתב הרא"ש שם: מצאתי כתוב בהגה"ה כתב רשב"ם נוהגים העם לישב במקצת יום ז' ביום ממש ומה שיושב בלילה לא חשיב מקצתו ככולו וגם בשבת כשהוא שביעי לאבילות נוהג דברים שבצינעא כל הלילה ור"ת התיר בשעת הדחק אחר מקצת ליל ז' בדברים האסורים בו אבל אין נוהגין כן עכ"ה פסק ב"י כמ"ש בת"ה סימן רצ"ב דמי שמת אביו בר"ח ניסן לא סגי בנוהג אבילות במקצת יום כ"ט אדר שאחריו אלא צריך לנהוג אבילות עד שיכנס ר"ח ניסן וכתב עוד דנהגו להוסיף עוד כל אותו היום שמת בו אביו לנהוג בו דין יב"ח וכתב בזה ב' טעמים אחד משום דאומר בו קדיש וברכו ומתענה בו לכך נוהגים אבילות באותו יום לפ"ז היה נראה דאם חל בשבת כיון דאינו מתענה אע"פ דאומר קדיש אין להחמיר וכ"ש באשה דאינה אומרת קדיש דאין לה לנהוג אבילות כשחל בשבת לפי טעם זה אבל כתב עוד טעם שני דהיכא דמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר דאבילות לעולם מיום קבורה מנינן לפי טעם זה ודאי אפי' חל בשבת חייב לנהוג אבילות של דין יב"ח כל אותו היום כיון דהוא יום דמישלם בו יב"ח ובין איש בין אשה צריך לנהוג אבילות כל אותו היום והכי נקטינן לחומרא מפני כבוד אביו ואמו. מיהו נראה דכשהשנה מעוברת דמותר ליכנס לבית המשתה לאחר י"ב חדש כדלעיל בריש סי' שצ"א אז אין נוהג דין י"ב חדש ביום שמת בו אביו אע"פ שאומר קדיש וברכו ומתענה בו ביום דמאחר דכבר נכנס למשתה והפסיק מאבילותו שוב אינו חוזר לאבילותו וכענין זה כתב הרמב"ן בדין מקצת היום ככולו אי סגי במקצת לילה עיין בספר ת"ה בדף ע' ע"ב: