אכתב הסופר השובר וכו' משנה פרק הזורק (גיטין דף פ) וכתב הרא"ש פ"ב (דף ק"א סוף ע"א) דבפרק האשה רבה מקשה אמאי תצא מזה ומזה מאי ה"ל למיעבד ומשני איבעי לה לאקרויי גיטא וקשה דאי לא קרייה אפי' נתן הבעל הגט לאשה לא הויא מגורשת כדאיתא התם וכדלעיל סי' קל"ה וי"ל התם בדקריוה ובתר הכי עיילוה לבי ידיה ואפקיה ומאחר דעיילוה לבי ידיה איבעי לה למיהדר ואקריוה ומיהו אין אותה קריאה כ"כ חמורה שתיאסר בכך לינשא דלא חיישינן לאחלופי עד דידעינן דמיחלף וכו' עכ"ל:
בומ"ש לא ערער הבעל עד אחר שניסת וכו' פסק כרב אדא בר אהבה וכתב הרשב"א בפרק הזורק דלאו דוקא ניסת אלא אפי' נתארסה דהא טעמא הוי דלא כל הימנו מן הראשון לאבד זכות הראויה לשני ופירש"י משיצתה מלפני העדים בחזקת מגורשת זכתה לינשא לשני דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שניסת ולההוא טעמא אפי' נתארסה כן כדאיתא בירושלמי וכו' והקשו התוס' ריש (דף פ"א) בד"ה לא כל דמה קנוניא שייך דכיון דנישאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה וי"ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא עכ"ל ולפע"ד הוא דוחק אלא אעפ"י שיודע שאסור להחזירה עושה היא קנוניא כדי שתיאסר על בעלה לפי שהיא שונאה אותו אבל יש לתמוה למה כתב רבינו שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו ולא כתב דחיישינן לקנוניא כפירש"י וכל המפרשים וכן קשה אדברי הרמב"ם פ"י הלכה י"א שכתב ג"כ כמ"ש רבי' ואיפשר דלא נראה להו שיעשו קנוניא כיון שאסור להחזירה וכמו שהקשו התוס' ולכך פירש דאעפ"כ היא בחזקת גרושה לפי שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו ואע"ג שהשובר ביד האשה פשיטא דלא תלינן גם כן שנפל מן האיש והיא מצאתו דזה רחוק אלא תלינן דעדיין לא פרע לה כתובתה ומ"ש אינו נאמן לאוסרה דמשמע דחיישינן דמערער כדי לאוסרה על בעלה אלא שאינו נאמן ואף על גב דאסור להחזירה ולא חיישינן לקנוניא היינו דוקא דליחוש שהחליפו השטרות בכוונה כדי לאוסרה ולא חיישינן אבל אם נפל ממילא ומצאו חיישינן שאומר כך לאוסרה על בעלה: